<h1>אבודרהם הלכות ברכות</h1>
<h2>דף לז:</h2>
והרמב"ן פירש בתשובת שאלה ענין כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. וזה לשונו, וששאלת בענין הפילגש, להודיעך בה דעתי על דרך אמת, לא כנושא ונותן. תשובה. לא ידעתי במה יסתפקו בה, דודאי מותרת היא, כיון שיחדה לעצמו, שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרשו של רבי אליעזר בן יעקב, (יבמות ל"ז ע"ב) נמצא אח נושא אחותו, ואב נושא בתו, ועל זה נאמר (ויקרא י"ט, כ"ט) ומלאה הארץ זימה, אבל כשנכנסה לביתו, והיא מיוחדת וידועה לו, בניה נקראין על שמו, ומותרת. שהרי דוד נשא אותן, ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא בזה הפרש בין מלך להדיוט. מצאנו גדולי ישראל נושאין אותה, שנאמר (דברי הימים א ב', מ"ו) ועיפה פילגש כלב ילדה. וגדעון שופט ישראל שדיבר הכתוב בו (שופטים ח', ל"א) ופילגשו אשר בשכם ילדה לו. ואם תאמר שהשופט כמלך, מפני שנותן שררה על הצבור, ופילגשו ידועה, נתת דבריך לשיעורין, להתירה לבעלי השם. ופילגש בגבעה אילו היתה אסורה עליו לא אמר הכתוב (שם י"ט, ג') ויקם אישה וילך אחריה, וכתיב (שם י"ט, ה') ויאמר אבי הנערה אל חתנו. וגם הוא היה מתבייש בזמתו, אלא שהיה הדבר מותר ומנהג בישראל, והוא אמר (שם כ', ו') ואוחז בפילגשי ואנתחה כי עשו זימה ונבלה בישראל, מכלל שהוא לא היה עושה לא זימה ולא נבלה. שמא תאמר מן התורה היא מותרת, ומדבריהם אסורה, וכי באיזו מקום הוזכרה גזירה זו בתלמוד, ואי זה בית דין נמנו עליה, ובאי זה זמן נשנית משנה זו. ומה שאמר כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, אינו אלא לומר שכיון שנכנסה לחופה נתחייב לברך, ואסור להנות ממנה בלא ברכה, וכענין זה הוא שנויה במקומה במסכת כלה. וכך אמרו, (כתובות נ"א ע"א) כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממאה הרי זה בעילתו בעילת זנות. והטעם לכולן, מפני שהקדושין והחופה מצות עשה, וכל הבא לישא אשה, שתהיה אסורה לכל אדם, וקנויה לו ליורשה וליטמא לה, אמרה תורה יקדש ויכניס לחופה, ויברך ברכת חתנים בעשרה. ואם הקדים ובא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מרדות. ואם לאחר שהכניסה בביתו הקדים ובא עליה קודם ברכה אסורה לו כנדה. וכן כל שלא כתב לה מאתים, סבורה היא, כיון שאינו נוהג עמה כאשה עיניו נתן בגרושין, והויא גרושת הלב. הא אילו רצה שתהיה לו פילגש, שלא תהיה קנויה לו, ולא אסורה על אחרים, ולא קידש כלל, הרשות בידו. וכן כתב הרמב"ם, אין לאסור פילגש להדיוט ולהתירה למלך, אלא כך אמר, כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה לשם זנות, ביום שפגע בה ובעלה ולא יחדה לעצמו לשם פילגשות, דהיינו קדשה. ולא אמר הרב כל הבועל בלא קדושין לוקה. וכן בהלכות מלכים, כשהזכיר פילגשים במלך, לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד בו, ואתה במקומך תזהירם מן הפילגש, שאלו ידעו יזנו ויפרצו ויבאו עליהן בנדתן עד כאן דברי (הרמב"ם) [הרמב"ן].
<h2>דף מו:</h2>
גר שנתגייר מהול, וקטן שנולד מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית. וכתב רבינו האי, שאין צריך לברך על המילה, אלא אם כן נראית לתינוק שהיא ערלה כבושה.
וכשיבא הגר להתגייר, הולכין אצלו ג' תלמידי חכמים, ומודיעין אותו קצת מצות קלות וחמורות, ועונש המצות, ולאחר שיודיעוהו ויקבלם עליו מלין אותו, ולאחר שנתרפא מן המילה חוזרין ומודיעין אותו, כמו שעשו קודם המילה. אם קיבל יורדין עמו לבית הטבילה, וטובל, ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה.
<h2>דף עא:</h2>
כתב אבן הירחי, נהגו בצרפת להביא ספל מלא חול ועפר, וטומנין שם את חתך המילה, ויש סמך לדבר בפרקי דרבי אליעזר (פכ"ט) כי ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים, משום עינוי הדרך, וכשהיו מוהלין היו נוטלין אותה ערלה וטומנין אותה בעפר, מאותה שעה ואילך היו נותנין את הערלה בעפר. ויש סמך לחול (בראשית ל"ב, י"ג) ושמתי את זרעך כחול הים, ולעפר (שם ל"ב, י"ג) ושמתי את זרעך כעפר הארץ. ובאלו הארצות נהגו לשים חתיכת הערלה בסיד כתוש היטב.
